בין בינה טבעית לבינה מלאכותית

הדיכוטומיה בין מדעי הרוח למדעי הטבע מצריכה בחינה מחודשת לאור משבר מדעי הרוח. הפסיכולוגיה התגמדה נוכח חקר המוח שאף מאתגר את הפסיכואנליזה במובן שהיא צריכה להתארגן מחדש. בקצה השני המדע מנסה להתחבר לחשיבה הומניסטית. אולם הקפיצות הגדולות בשלבים המכוננים של המדע נעשו כשלא הייתה דיפרנציאציה בין דיסציפלינות – כך מסכימים ההיסטוריונים של המדע, וניתן להצביע על תקופות אריסטו, סוקרטס, ניוטון, קופרניקוס, קפלר ועוד.  .

​

אך התבססות המדעים גם מציירת תמונה שבה האדם המודרני ניצב מול ריבוי תיאוריות מדעיות והתפתחויות טכנולוגיות שמותירות אותו מנותק מהבנת עצמו ומפוצל. .

מתוך מחקר והכרות עם שאלות אלו התהווה הקורס, שמבוסס על מתודה המנסה לשים את האדם בהוויית העולם ובזו של עצמו דרך לימוד הדיסציפלינות כקשורות: תפיסת המציאות של האדם המודרני קשורה בידיעה המדעית הרווחת, והדרך בה מתקדם המדע קשורה בצורה שבה אנו מורגלים לתפוס את הדברים. השיטה שפותחה משתמשת בעקרון הדרגתי–ממחקר פעיל של הדומם, אל הצומח, החי, ואל עבר תודעת האדם. אפילו בעידן שהגיע לפיתוח בינה מלאכותית שמרחיקה אותנו כביכול משלמות הומאנית, ניתן לעשות היפוך. במקום איום, הטכנולוגיה הזו היא עוד כלי בתהליך אבולוציוני שזורק את המבט לראות עצמנו ומשמש אותנו במדעי האדם. התהליך מוביל אותנו לזיקה אמיתית בין ה״חיים״ לדיסציפלינות ולאיחוי הדיכוטומיה: התבוננות בטבע, דיון בשאלות קצה במדע ובפילוסופיה הן כנקודות מוצא לפתח כלים להתבונן ולשהות בעולם...